יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא יום אבל לאומי במדינת ישראל להנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה לאורך כל שנות היישוב החדש בארץ ישראל.
שכבת כיתות ו ערכה טקס מרגש, בו התלמידים קראו קטעי זיכרון ושירים שמנציחים את הנופלים.
אחד השירים הכואבים נקרא “בשקט הזה הנוקב”.
בשקט הזה הנוקב / דליה יאירי
ליום הזה קוראים יום הזיכרון…
ומשמיעים צפירה ועומדים דום
ומדברים “עליהם” ש”נתנו הכל”
“שהקריבו” ואומרים “בזכותם”
ומדברים עלינו שנשארנו
הכל בלשון רבים.
הם – “המחיר”, “הגיבורים”
הם האנשים שהיו ועודם
ובכל זאת אינם
והם באמת רבים – רבים מדי
ואתה – אחד
ובהישמע הצפירה
בשקט הזה הכואב
ובדום הזה הנוקב
אתה איתי ואני איתך
רק איתך
ועיניי דומעות
ואני חושבת
הרי בצפירה הזאת לא ישמעו
אם אצעק בכל הכוח:
אלוהי המלחמות
די
עד מתי?
למה?
לא עוד!
בתום הטקס, התלמידים התייחסו לזכרם של הנופלים ופנו בתקווה לחיים טובים יותר:
“הזמן לא מקל על האובדן, אבל הוא מחדד כל יום מחדש את המחיר שרבים כל כך משלמים ברמה האישית, כדי שנוכל להמשיך ולהתקיים ברמה הלאומית.
במותם ציוו לנו הנופלים לא רק את החיים, אלא גם את הזכות להיאבק על קיומנו כאן, הזכות לקיים בחלקת הארץ הזו חיים תקינים, עצמאים.
הלוואי שנזכה להמשיך להחיות, להצמיח ולנטוע בליבנו את זיכרון אותם אלו, שנגדעו טרם זמנם.
שנזכה לנבואת הנביא ישעיה: ‘וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה'”.