“טוב ללכת לאורו של חזון חברתי אמיתי. האדם חייב להיות חופשי במחשבותיו ובאמונתו, חייב להיות חופשי במתן ביטוי למחשבותיו, חייב האדם היחיד להיות חופשי מעונש או מפחד מפני עונש, חופשי מאיסור או ממאסר שרירותי עבור מחשבותיו, אמונתו והפצתם ברבים”. (מנחם בגין, 1951)
יום זכויות הילד הבינלאומי מצוין כמדי שנה ב-20 בנובמבר כחלק מיישום אמנת זכויות הילד במערכת החינוך.
גם השנה נערכו בבית ספרנו שיחות עם התלמידים בנושא זכויות הילד והילדה ברבדים שונים.
יש שהדגישו את הצורך בהרגשת השוויון ובקבלת השונות, כמו בשיר “שווים” שכתב עילי בוטנר: “ואולי יבוא יום ונהפוך שווים…”, או בשיר: “אל תדאגו לי” שמבצע הזמר דייויד ברוזה.
יש שדיברו על העצמה אישית של הילדים, כדוגמת השיר שכתבה ושרה הילדה שי אור: “בדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב. שאני שלמה, לא חסר בי דבר ומותר לי אותי לאהוב”.
בכיתות ז-ח נסבו השיעורים בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות הילדים בפרט.
ילדים רבים התקשו להסביר מהי זכות וטענו שילדים בישראל הם חסרי זכויות משום שכופים עליהם להגיע לבית הספר. כמו כן, לדעתם, הכנת שיעורי הבית היא עבדות.
המורה סיוון ביקשה מכל ילד וילדה להביט על הבגדים שהם לובשים, ולדמיין מצב בו יש ילדים צעירים מהם שחיים בארץ אחרת, כמו סין, שתופרים את הבגדים האלו לאחר שהוריהם מכרו אותם לבעל המפעל. השתררה שתיקה, שכן קשה לתפוס את העוול הנורא שנעשה לילדים אלו.
האמנה לזכויות הילד, שאישר האו”ם בשנת 1989, היא מסמך חשוב המגדיר את מכלול החובות שיש למדינות המתוקנות כלפי הילדים החיים בהן, והלוואי שבכל העולם יישמרו זכויות הילדים תוך הדגשת אחריותם כלפי הזולת.