חופש הביטוי הוא למעשה החירות שיש לאדם להביע את דעותיו, רעיונותיו והשקפותיו, בכל נושא העולה על רוחו.
זוהי למעשה זכות שעומדת לכל אדם, גבר או אישה, החי במדינה דמוקרטית ורוצה להביע את עצמו, כדי לעורר את תשומת לב הסביבה בעניינים מסוימים, בין אם הם אישיים, למשל: אם נגרם לו עוול על ידי אדם מסוים או גוף ציבורי מסוים, ובין אם אלו עניינים חברתיים,
שנוגעים לאוכלוסייה רחבה יותר והוא מעוניין לעורר את תשומת לבם או את תגובתם לאותו עניין.
זכות זו היא בסיסית, חיונית וחשובה מאין כמוה,
אך פעמים רבות עולה השאלה מתי אנו עוברים את הגבול, מתי כבר הדעה הופכת להסתה.
יצחק רבין אכן סבל מהסתות מצד גורמים בציבור וביניהן איחולים למותו, אמירות על כך שהיטלר היה גאה בו וכדומה. מעשים אלו חמורים לא פחות מרציחתו.
כיום אנו חיים במדינה דמוקרטית, ומסתכלים על המקרה בעבר ואומרים כי לא נעשה זאת שוב, או לפחות מקווים.
פעמים רבות נעשית הסתה כלפי אנשים אחרים שאינם מפורסמים, בין אם זה ברשתות החברתיות כמו פייסבוק, וואטסאפ, טוויטר וכו’, הנותנות במה נרחבת להבעה ולביקורת, מבלי בדיקה באשר לתקינות המידע, אפשר לשלוח ולהפיץ הכל רק בעזרת מקש ה- send.
משם, כבר אין דרך חזרה.
לכן, יש להקפיד על כך שהדברים ייאמרו באופן מכבד ותרבותי, ושכל אדם שיבחר להביע את דעתו, יעשה זאת מבלי לפגוע או להסית נגד אדם אחר.
ביום ראשון נערך טקס מרגש ועוצמתי לכבוד יום הזיכרון ליצחק רבין אותו ערכו תלמידי בית הספר.
אחרי הטקס, התקיימו מעגלי שיח ע”י מורים, הורים והנוער העובד בנושא דרכים לשיפור ולשימור הדמוקרטיה במדינתנו.
לאחר ההפסקה התכנסנו באולם הספורט, וכל מי שרצה נאם בנושא הקשור ליום הזיכרון.
אני בחרתי לנאום בנושא חופש הביטוי, זכות בסיסית שפעמים רבות מעלה סערות ומחלוקות. ניתן לקרוא את הנאום בהמשך הכתבה.
יום זה נעשה בצורה חווייתית והעלה בי נקודות רבות למחשבה.