הסיפור נכתב לתחרות סיפורי התנ”ך בהנחיית המורה ענת ברבירו
היום אני לוקחת את בני שמואל להיכל בשילה כי הבטחתי שאקדיש אותו לה’.
אני פותחת את היומן ביום בו הכל השתנה, והזיכרון מאז חוזר וצורב: סוף סוף מקום לפרוק את כל הכאב שלי. כן, אתה יומני, אתה מקום מפלטי.
עוד יום, עוד בוקר, גם היום קמתי עם אותה הרגשה צורבת. זה אמנם יום חדש, אך אותה המחשבה חוזרת ולא עוזבת. המחשבה: מדוע אני? מדוע אני עקרה? מה עשיתי רע?
מאז ילדותי התנהגותי הייתה למופת, כיבדתי את האחרים ועזרתי לכל אחד ואחת שביקשו, אך גורלי נחרץ להיות עקרה.
כשסיפרתי לחברותיי הקרובות ביותר את סודי המר הן נעלמו כלא היו, ואז הבנתי שהעקרות תמרר לי את החיים. כשפגשתי את אהוב ליבי, אלקנה, הוא לא ידע לגבי העקרות שלי. רק לאחר החתונה סיפרתי לו והוא אמר לי: “מדוע רק עכשיו את מספרת לי? אני אוהב אותך עם או בלי העקרות!” אך למרות מילותיו האוהבות ראיתי בפניו את האכזבה על כך שלא הבאתי לו צאצאים. בערך שבוע לאחר החתונה אלקנה סיפר לי שהוא יוצא עם אישה ששמה פנינה. לפני שהספקתי לעכל זאת, הוא התחתן איתה. ומאז כל יום חוזרים העלבונות מפי פנינה ומפי ילדיה. אפילו כאן, בשילה, היא ממשיכה ללחוש באוזניי את עלבונותיה הצורבים, וכשאלקנה נתן לי מנה כפולה של אוכל היא הטיחה בי את העלבון הצורב ביותר שאי פעם יצא מפיה: “אף פעם לא תדעי מה זה לחלוק את המזון שלך עם ילדייך”. טוב, נמאס לי לרחם על עצמי. הגיע הזמן לנקוט בפעולה, אני עולה למקדש ללחוש תפילה לה’ שייתן לי ילד אחד, ילד שאוכל לקרוא לו בני בלב שלם.
חזרתי יומני, ויש לי כל כך הרבה מה לספר: טוב, אני אתחיל עם עלי – אני לא מאמינה עליו! חושב שאני שיכורה! אני לא אבוא בחיים למקום קדוש כזה שיכורה! כשעלי הבין זאת, הוא ניחם אותי והבטיח לי שתפילתי תתגשם. שמחה ואושר התחילו להציף אותי. התיאבון חזר אלי באורח פלא ואכלתי כמו שלא אכלתי זמן רב.
עכשיו אני יכולה רק לקוות שכל הבקשות והתפילות שלחשתי, כשתפרתי את המעיל, יעזרו לבני במסעו.