את היום הזה לעולם לא אשכח.
הפעם הראשונה בה עברתי מתחת לשערי הברזל,
הפעם הראשונה בה ראיתי את חבריי לכיתה ולשכבה,
איתם אעביר שמונה שנים מדהימות ומעצבות.
מפוחדת ומאוימת נכנסתי לכיתה והתיישבתי על הכיסא הזעיר,
מתאים למידותיי הקטנטנות.
המורה נכנסה לכיתה המקושטת בחיוך מזמין ופצתה את פיה.
מהרגע הזה, עולמי השתנה.
זה אולי נשמע דרמטי, אבל זה נכון.
שמונה השנים שהעברתי במוסד הלימודי הזה
עיצבו אותי וחיזקו אותי, הקנו בי עור של פיל ובו בעת חמלה ורגישות.
הטמיעו בי השכלה והערכה למורים ולמקצועות השונים.
אין לי מילים, השנים האלו היו יותר משאפשר בכלל לתאר.
הן היו מדהימות, עוצמתיות, מחזקות, שמחות, עצובות, פשוט גדולות.
ולכל הקוראים הצעירים שמכלים במהירות את המילים הכתובות מולם
ומתקשים לראות במסע המפרך הנשקף מולם “חוויה גדולה ומדהימה”,
המציאות עולה על כל דמיון.
ובעוד מספר שנים, כשתנברו בתוך ערימות הזיכרון של הטלפון או המחשב ותמצאו
את הכתבה הזאת, גם אתם תתקשו להאמין.
כי את רכבת ההרים הזאת אי אפשר לדמיין או לשער, רק לחוות.
בהצלחה.
בברכה,
שירה רחל פיליפ